נסיעה בכל כביש כפרי בתקופה הקרובה מגלה פריחה ורודה, סגולה, ארגמנית או לבנה ובעיקר גבוהה של חוטמיות זקופות, שקל להתאהב ביופי שלהן. אפילו נסיעה בין עירונית על כביש שש מציעה לנו בימים אלו תצוגה של חוטמיות, שנזרעו בשולי הכביש באופן יזום לאחר שנבנה. 

החוטמית היא צמח רב-שנתי שאוהב לפזר את זרעיו בגינות ובכל שטח בו הוא נמצא ולהפריח שנה אחר שנה את הסביבה בפריחה היפה. הטעם של החוטמית עדין ועליה נאכלים בכל העולם, שם היא מוכרת בשם holyhock.

כששחר, הבת שלי, הייתה קטנה, היינו בחינוך ביתי ומבלות ימים שלמים בגינה בין הפרחים. 

יום אחד, כשהיתה בערך בת 5, היא קטפה ניצן אחד מעמוד התפרחת הגבוה ושאלה: "אמא, אפשר לאכול את זה?". בגיל הזה היא כבר ידעה שהרבה ממה שאנחנו מוצאות בגינה אפשר לטעום, אבל אחרי ניסיון אחד כואב עם הפירות האדומים של הלוף היא כבר ידעה להיות זהירה ולשאול לפני שהיא טועמת משהו חדש ומסקרן. 

"מעניין" אמרתי לה, "בואי ננסה". קטפנו ניצן אחד וניסינו. גילינו שעלי הגביע העוטפים את הניצן שעירים ולא כל כך נעימים, אבל לא התייאשנו. קילפנו עוד שכבה וגילינו את הניצן. ורוד, קטן וענוג, כמעט כמו הילדה המתוקה שהחזיקה אותו.

טעמנו. המרקם היה רירי, אבל הטעם עדין ונחמד. אותי, הטעימה הראשונית הזו שלחה מיד למטבח של סבתא שלי ולתבשיל הבמיה האגדי שלה. במיה וחוטמית הן קרובות משפחה, שתיהן ממשפחת החלמיתיים, וכך נולדה "במיה חוטמיות".

אבל לפני שנאכל, בואו נכיר את החוטמית הזיפנית מקרוב. 

איך נזהה את החוטמית הזיפנית?

החוטמית הזיפנית היא פרח המזוהה כל כך עם הנוף הישראלי. אנחנו פוגשים את עמודי הפרחים הורודים הזקופים בכל מקום בארץ, מצידי הכבישים דרך הרים ועד חצרות וגינות. 

החוטמית היא הגדולה במשפחת החלמיתיים וקשה לפספס אותה, בעיקר בזכות התפרחות הגדולות והמרשימות שלה. לפני הפריחה נוכל להבחין בצמח עשבוני בעל עלים גדולים ורחבים שמשנים לפעמים את צורתם.

יש חוטמיות עם עלים עגולים שקצת מזכירים עלי חוביזה ענקיים ויש מקרים בהם העלים מזכירים דווקא עלי תאנה מעט מאורכים. לא משנה מהי צורת העלים, הטקסטורה שלהם וגם של הגבעול ועלי העטיף תהיה מחוספסת וגסה מעט. 

איך נלקט חוטמית? הנה כמה כללי מפתח. 

• את עלי החוטמית אוכלים כאשר הם צעירים ולכן נחפש עלים שלמים ועגולים, מחוטמיות שעדיין לא פרחו. עלים של חוטמיות "מבוגרות" יותר, יהיו סיביים. נוכל ללקט אותם עבור ממולאים, כך שיעברו בישול לריכוך. 
• את הניצנים נמצא בחלק העליון של הגבעול בתוך עלי הגביע. לעיתים נראה ״חגורת פריחה״ בדומה לחצב – באזור מסוים בגבעול יהיו פרחים פתוחים, מעליהם ניצנים שעוד לא נפתחו ומתחתם פירות שהתפתחו כבר מהפרחים שסיימו לפרוח. 
• נלקט ניצנים גדולים אך סגורים, כאלה שעדיין עטופים לחלוטין בעלי העטיף הזיפניים ועוד לא נפתחו, אבל שכבר יש להם נפח וגודל משמעותי. 
• על כל גבעול יהיו עשרות ניצנים, אך נעדיף עדיף ללקט רק ניצן אחד או שניים מכל צמח כדי שניתן לו הזדמנות ללבלב ולפרוח. 
• אם מצאנו חוטמית עם פרחים פתוחים, נוכל להוסיף אותם לסלט. נלקט את הפרחים לתוך סל או קערה רחבה, כך שלא יימעכו.

איך זוללים חוטמית? 

החוטמית מאד מזכירה בעיניי את החוביזה, היא נייטרלית בטעמה ולכן אפשר לתת לדמיון להתפרע ולהמציא מתכונים שונים. היא מכילה מוצילגים – חומר ג'לטיני שמצוי גם בבמיה ומצוין לטיפול בצרידות, שיעול יבש וצרבת – בריל הזה תוכלו לראות איך. 

אם נאכל את החוטמית טריה וללא בישול, נגלה שהמוצילגים נוכחים יותר, אבל התחושה פחות נעימה עבור חלק מהאנשים, לכן מומלץ לבשל אותה.

הבמיה של סבתא – גרסת החוטמית 

ניצני החוטמית עטופים בעלי גביע, המכוסים שערות לא נעימות. כשנקלף אותם מעלי הגביע הירוקים והזיפניים, נגלה שהניצנים נראים כמו ורדים סגורים יפיפיים.
מאז אותו יום בגינה עם הבת שלי עשיתי איתם כל מיני ניסיונות. כאמור, עלי חוטמית הם מאכל ידוע באזורים רבים בעולם, אך ככל הידוע לי איש מעולם לא בישל את ניצני החוטמית. באחד מהניסיונות גיליתי שאפשר לבשל אותם ממש כמו במיה, אז הריריות מתעדנת, הצבע שלהם הופך לסגול עמוק, והם מספקים מנה משביעה ומזינה. 

יוהחיבור בין מתכון מסורתי, שגדלתי עליו, לחומר גלם חדש – מרגש אותי. 

והעובדה שגיליתי פה משהו חדש (ותרמתי תרומה צנועה להתחדשות עולם הליקוט), יחד עם היופי והצבעוניות המשגעת של התבשיל הזה, עם הטעמים של הבית – הופכים את התבשיל הזה לאהוב עלי במיוחד, ולאחת מגולות הכותרת של קורסי הליקוט שלי.

והנה המתכון:

נלקט ניצני חוטמית בשפע – לפחות 2 כוסות – ונקלף אותם מעלי הגביע. 

אני מתחילה מלקצוץ בצל קטן ולטגן אותו בשמן זית  במחבת או בסיר, עד שהוא מזהיב. 

אחרי שהבצל מתרכך ומזהיב מעט, אני מוסיפה, ממש כמו עם במיה, את ניצני החוטמית כשהם קלופים ונקיים ומטגנת עד שצבע הניצן מתחלף מוורוד לסגול (זה תהליך יפיפה ומגניב לאללה!).

קוצצת 2-3 עגבניות בשלות לקוביות ומוסיפה למחבת (למהדרין – אפשר לקלף את העגבניות לפני הבישול. לא חובה, אבל זה עושה את הרוטב יותר חלק ונעים).  

כשהעגבניות מתרככות אני מוסיפה 2 כפות רסק עגבניות, קצת פפריקה מתוקה ומלח, מערבבת ומוסיפה מים רותחים ויוצרת מעין מרק סמיך ומלטף.
למרק אני זורקת גם כמה שיני שום שלמות וכמה גבעולי נענע ומבשלת את הכל יחד עד שהשום מתרכך. 

סבתא שלי הייתה מוסיפה לקראת סוף הבישול מעט סוכר וקווץ׳ מיץ לימון ומשאירה על אש קטנה לעוד כמה דקות, ואני עושה בול אותו הדבר.

מומלץ להגיש על אורז וללקק את האצבעות.

(לגרסה המצולמת כאן הוספתי גם שעועית ירוקה)

הצטרפו עכשיו לקורסי הליקוט שלנו

לזהות בעצמך את הצמחים שאפשר לאכול

עכשיו זו העונה המושלמת להצטרף לקורס ליקוט ולחגוג את השפע שהטבע מביא.