מהישרדות לשפע:
ההיסטוריה של הליקוט ואיך הוא רלוונטי לנו היום

לפני המהפכה החקלאית חיו בעולם 3-5 מיליון איש. הם חיו בשבטים, בחבורות, באזורי אקלים מגוונים ובסוגים שונים של מבנים חברתיים ומנהגים. המשותף לכולם היה שכולם מצאו את מזונם בטבע.

חבורות אלו נדדו בתורם אחר מזון על פני שטח קבוע יחסית של כמה עשרות או מאות קילומטרים רבועים. הם זזו בהתאם לעונות השנה, לדפוסי הנדידה של בעלי החיים ומחזורי הגדילה של הצמחים.

אנחנו מדמיינים את האדם הקדמון כמו בקריקטורה – לבוש עור נמר, אוחז נבוט וגורר אחריו ממותה, אך האמת שליקוט צמחים תפס מקום מרכזי הרבה יותר בשגרת יומם ובתזונה שלהם.

אותם לקטים-ציידים אצרו ידע עצום. בשטח המחיה שלהם הם הכירו ל אבן, כל מעין וכל עץ, ואת מקומות הגידול וסגולותיהם התזונתיות והרפואיות של מאות מיני צמחים.

מבחינת תזונתית ליקוט הוא התזונה האידאלית לבני האדם. במהלך התפתחותנו האבולוציונית מערכות הגוף שלנו הותאמו למקורות המזון שנמצאו בטבע. ממצאים משלדים ושיניים שנמצאו בחפירות ארכאולוגיות מצביעים על כך שלפני 30 אלף שנים לקטים-ציידים היו בריאים, מוזנים וחזקים יותר, והאריכו חיים יותר, מאשר הדורות הבאים אחריהם, לאחר המהפיכה החקלאית. סוד התזונה שלהם היה מגוון – הם אכלו באופן קבוע עשרות סוגים שונים של מזונות, שמכילים עושר וטווח רחב של חומרי הזנה ויוצרים תזונה שלמה ומלאה.

ערש המהפיכה החקלאית היה ממש כאן, בחבל הסהר הפורה שבין עירק, טורקיה וארץ ישראל, לפני כ10,000 שנה. . הצמח הראשון שבויית היה החיטה, ולאורך אלפי השנים הבאות החל האדם לביית מינים נוספים ולהסתמך על מגוון קטן והולך של מינים שאותם ניתן היה לביית ולגדל ביעילות. אחוז הולך ועולה מהמזון החל להתבסס על צמח אחד ויחיד – חיטה, אורז, תפוחי אדמה, סויה או תירס – תלוי באזור בעולם בו אותה חברה התפתחה. עד אז דגנים היוו חלק קטן מאד מסל המזונות של האדם כיוון שליקוטם דרש עבודה מרובה, והם יחסית עניים במינרלים וויטמינים, אך כגידול חקלאי, דגנים וקטניות נתנו הרבה יותר מזון ליחידת שטח ואיפשרו לאדם לשגשג ולהתרבות.

הרבה מהמסורות התרבותיות – חגים טקסים ומנהגים – קשורים ישירות לעונות השנה, למחזוריות שבה הטבע פועל. מאז, פני העולם השתנו. כמות בני האדם גדלה ל-7 מיליארד. אנחנו מאכלסים בצפיפות שטחים נרחבים מפני היבשה בכדור הארץ, אלפי מינים של בעלי חיים וצמחים נכחדו ונעלמו מעל פני העולם בעקבות הפעילות האנושית ובעיקר – כל צורת החיים שלנו השתנתה.

ליקוט וציד מזון כמרכיב עיקרי בתזונה כבר אינו מעשי, ואינו יכול להאכיל את אוכלוסיית העולם. בחברה הערבית בארץ הליקוט הוא עדיין חלק מאותו רצף המשכי של אורח חיים שעובר מדוד לדור, ועדיין ניתן לראות משפחות שיוצאות ומוצאות מזון בשפע ובחינם בשטחי הבר. אך עם המודרניזציה וה"התמערבות" שעוברת החברה הערבית אותם אנשים עשויים להיות הדור האחרון שעדיין מלקט את אותם צמחים מסורתיים כחלק מחיי היום-יום.

ליקוט מזון חווייתי הוא טרנד הולך ומתפתח בישראל של היום. צמחי בר גדלים ממש בכל מקום, ובנו – יש משהו שעדיין זוכר שככה אכלנו פעם. ידע קדום שמתעורר כשאנחנו יוצאים לטבע. מסעדות שף יוקרתיות שמגישות מנות גורמה עם מרכיבים מן הבר, קורסים לקהל הרחב לליקוט צמחים וסיורי ליקוט שאנשים באים אליהם כבילוי, כדי להעשיר בחוויה שבת נעימה עם משפחה או חברים.

אך מעבר לטרנד – ליקוט צמחי בר טומן בחובו מענה להרבה מהדברים שהחיים המודרנים גזלו מאיתנו.

מבחינת תזונתית ובריאותית מזון מלוקט הוא טרי יותר מכל התוצרת העמוסה על מדפי הסופרמרקט, ולכן הערכים התזונתיים שבו הם בשיאם. צמחי בר עשירים בויטמינים, מינרלים ואנזימים ומעשירים את התפריט בחומרי הזנה משובחים. ליקוט צמחי בר גם מאפשר מגוון של המינים המרכיבם את המזון שלנו, מעבר לטווח הצר של הגידולים הכדאיים-כלכלית. הוא מזמן פעילות גופנית וזמן שקט, הרחק מהמולת היום-יום.

והוא מאפשר חיבור – למקום שאנחנו חיים בו ולהיכרות מעמיקה יותר איתו, חיבור לטבע, למחזוריות שלו ולעונות השנה, וחיבור לאנשים – לקהילה הרחבה יותר באזור בו אנחנו חיים, ולשורשים מהם הגענו.