כשסיפרתי לחברה שלי, חקלאית בת חקלאים, שאני מלקטת את פירות הינבוט 
היא נדהמה – 

״מה???? הצמח הנוראי הזה?? אנחנו כל כך סובלים ממנו!
הוא בלתי ניתן לעקירה או להשמדה,
אני לא מאמינה שיש מה לעשות איתו!!!״ 

שנאתם של החקלאים

יש הרבה צמחים שנחשבים ל״עשבים רעים״, אבל לינבוט שמור מקום מיוחד בפנתיאון השנאה של החקלאים.
ואפשר להבין אותם. הוא אוהב קרקעות עמוקות וכבדות (שבד״כ מתאימות גם כקרקעות חקלאיות),
הוא קוצני ושורט,
ובעיקר – עיקש, שתלטן, וכמעט בלתי ניתן להשמדה.
לינבוט מערכת שורשים מסועפת ועמוקה ביותר, ומה שנראה על פני השטח כחלקה של המוני שיחים קטנים הוא בעצם פרט אחד שיכול להתפשט על פני דונם שלם ואשר שורשיו יכולים להעמיק ל-20 מטרים ויותר, ורק קצותיו מבצבצים החוצה אל מעל פני הקרקע.
אל תכלו את כוחכם בניסיון לעשב אותו, לכסח או לעקור אותו –  זה בלתי אפשרי למדי. 

אבל יש בו גם טוב

יש לו שתי נחמות, לצמח הבלתי אפשרי הזה –
האחת – שהוא משגשג בקיץ, בעונת היובש, כאשר רבים מהשדות נותרים בלתי מעובדים בציפיה לגשם.
אז הוא מוריק ופורח, ואף מהווה מקור מזון חשוב לדבורי הדבש בעונה שבה הפריחה היא דלה.
בחורף עליו נושרים והנוף על פני הקרקע מתייבש והוא פחות מפריע לגידולי השדה.

נחמה שניה, ואולי יותר משמעותית ללקטים –
היא שעליו ופירותיו אכילים, וזה מה שמעניין אותנו הרי, לא?
באופן מסורתי העלים נאכלו מבושלים, לאחר הרתחה להוצאת המרירות (ובזהירות מהקוצים לאורך הענפים!)
והפירות הצעירים נאכלו גם הם מבושלים, לאחר הרתחה או קלייה.
הפירות נראים כמו עפץ מוזר וחסר צורה אחידה, וכשהם בשלים – חומים חומים ויבשים – יש להם ארומה מטריפה, אדמתית ועשירה. 

ראשית – זיהוי.

ייתכן שחלפתם על פניו ולא הבחנתם. סביר אפילו, כי הוא לא אטרקטיבי בשום צורה.
שיח נמוך (לרוב. אם יש לו מים הוא יכול לגבוה) ופשוט, בצבע ירוק אפרפר. מקרוב ניתן לראות שהעלים מנוצים ושיש לו קוצים חדים לאורך הגבעולים והענפים.
הפירות מתחילים בקיץ בצבע ורוד-אדמדם. הם קטנים למדי ואינם אחידים בצורתם או בגודלם, ועל אותו שיח אפשר למצוא פירות בגדלים שנעים בין סמטימטר אחד ל 3-4 סנטימטרים. 

בשלב זה הם עפיצים ומרים, ואמנם באופן מסורתי נאכלו גם כך, לפני הבשלה, אבל בינינו – הטעם לא להיט. 

את פירות הינבוט עדיף ללקט בסתיו, כשהם בשלים, חומים ויבשים.
יש בתוכם זרעים קשים, שאם תטרחו לאסוף אותם – ניתן לבשל כמו קטניות (ובדומה לקטניות, גם הם עשירים בחלבון).
הצורה המומלצת ביותר להשתמש בהם היא כתבלין.
אגב – כשמלקטים אותם, כדאי להתבונן בתשומת לב ולוודא שאין חורים בפרי שעשויים להעיד על נוכחות של חרקים שזוללים את הזרעים בהנאה.

בשלמותם, מרקם הפירות ספוגי ואין בהם עסיסיות. אפשר להוסיף פירות שלמים למרק כמשפרי טעם, אך הפרי עצמו לא יהיה נעים במיוחד לאכילה. עם זאת, כאשר מבשלים אותם בקרם קוקוס, הם הופכים לנימוחים ומתקתקים.

לתיבול עדיף ורצוי לטחון אותם, כולל הזרעים, ולהוסיף בנדיבות למרקים, תבשילים ומאפים,
ותודו, שאבקת ינבוטים נשמע כמו פריט חובה לכל מכשפה שמכבדת את עצמה.

מאפה מנגולד/כף אווז וינבוט

אחד הפייבוריטיים של קורס הליקוט השנתי
לבצק:

2 כוסות קמח מלא/כוסמין
חצי כוס שמן זית/קוקוס
כפית שטוחה סודה לשתיה (לא חובה)
כפית מלח
1-2 כפות אבקת ינבוטים
מים קרים

למלית:
1 בצל גדול
1 צרור מנגולד – או כף אווז, אם יש
2 שיני שום קצוצות
חופן אגוזי פקאן שבורים
מלח, פלפל, אגוז מוסקט,
כפית אבקת ינבוטים

ראשית מכינים את הבצק. מערבבים את כל היבשים יחד ומוסיפים את השמן. מערבבים עד שהתערובת הופכת לפירורים, במעין מרקם חולי. אז מתחילים להוסיף מים בהדרגה ולשים רק עד שהתערובת מתאחדת לבצק. בניגוד לבצק המבוסס על שמרים, כאן אין יתרון ללישה ממושכת.
מכסים את הבצק שלא יתייבש ומניחים במקרר לכחצי שעה, למנוחה.
בזמן הזה חותכים את הבצל לקוביות ומזהיבים בשמן זית.
את המנגולד מפרידים – גבעולים לחוד ועלים לחוד.
את הגבעולים קוצצים ומוסיפים לבצל ורק כשהם מתרככים והבצל זהוב – מוסיפים את עלי המנגולד, קצוצים, את השום ואת התבלינים. מערבבים עד שהעלים נימוחים ומכבים את האש.

מוציאים את הבצק ומרדדים לעלה מלבני
סוחטים את המנגולד והבצל משאריות נוזלים (אפשר להניח לכמה דקות במסננת)
מסדרים לאורך הבצק ומגלגלים לרולדה.
מהדקים את הקצוות ואופים כ-20-30 דקות על 180 מעלות.

בתיאבון!

 

רוצה לדעת עוד על מה שגדל עכשיו בטבע? 

הנה ההזדמנות להצטרף אלי ולגלות: 

 

קורס חורף אביב

כמה פעמים רצית פשוט לקחת פסק זמן מהכל, לצאת רגע לטבע, לנשום עמוק. לגעת בצורה ישירה ועמוקה באדמה ובצמחים ולהכיר אותם באמת.

פשוט ליקוט - קורס חורף בן 6 מפגשים להכרת צמחי בר אכילים, והרבה יותר מזה. 

נפגשים בטבע פעם בחודש, הפתיחה בדצמבר

עכשיו הזמן להרשם!