מצמח אבוד לקוקטייל פראי – הקסם של דל-קרניים כרמלי

איזה מזל שהייתי שם, בזמן הנכון ובמקום הנכון. 

ליקוט צמחי בר הוא מלאכה עתיקה, זה לא דבר חדש, אבל הוא עובר שינוי. אם בעבר הרחוק ליקוט היה פשוט הדרך שבה משיגים אוכל, ובעבר הקרוב הוא היה חלק משמעותי במטבח המקומי המסורתי –
היום ליקוט הפך לטרנד, פעילות חווייתית או תיירותית, ועבור רוב האנשים צמחי בר הם לא חלק מהתזונה היומיומית.

יחד עם זאת, יש יותר ויותר אנשים שעוסקים בליקוט, וסך כל הידע שלנו על הצמחים ושימושיהם הולך וגדל.
כי יש לנו שני מקורות עיקריים למידע על צמחי בר. האחד – הוא מה לקטו פה בעבר, והשני – מה אפשר ללמוד ממסורות ליקוט בארצות אחרות. אנשים (כמוני) שעוסקים בהוראת ליקוט מקדישים זמן רב למחקר ולחיפוש אחר הידע הזה, כדי להחיות אותו, ולהפוך אותו לרלוונטי להיום.

אבל על הצמח הזה לא היה שום מידע.

האמת היא שבכלל לא שמתי לב לצמח הזה.

הוא לא נדיר בכלל, הוא אפילו מאוד נפוץ, אבל הוא עדין ונוטה להיטמע ברקע, להיטשטש בין צמחי הבר המרשימים יותר. גם אם ראיתי אותו פעם, לא באמת הבחנתי בו.

עד שיום אחד קיבלתי טלפון – על הקו שאדיה הייב, חברתי מטובא זנגריה, שמלקטת מימי ילדותה.
הכרנו כשהדרכנו יחד בהתנדבות בפרויקט משותף לנוער ערבי ויהודי דרך ״אקדמיה בכיכר״, הפכנו לחברות, והמשכנו להדריך יחד ולהעביר הלאה את האהבה לטבע ולצמחים, ולחלוק את הידע זו עם זו.

ובשיחה הזו שאדיה אמרה לי ״לילך, יש צמח שהייתי מלקטת כשהייתי ילדה והייתי יוצאת לרעות את הבקר. שנים לא ראיתי אותו, אבל הוא הופיע הלילה בחלומי, ובבוקר יצאתי לשטח ומצאתי אותו שם, בואי ותראי״. 

והצמח היה זה – דל-קרניים כרמלי.

וודאי חלפת על פניו פעם. אני מניחה שכמוני, לא שמת אליו לב.
זה לא מפתיע, הוא באמת נחבא כזה, לא מושך תשומת לב, לא זועק בצבעי פריחה מרשימים, לא תופס נפח כמו אחיו הגזר או צמחים אחרים ממשפחת הסוככיים, סתם צמח פשוט בצד הדרך. 

״תראי״ אמרה שאדיה כשבאתי אליה לבקר, ״הוא מסיים עכשיו לפרוח ומתחילים להבשיל עליו זרעים. היינו אוכלים אותם ככה, כשהם ירוקים. תטעמי״.

קטפתי חופן מהזרעים הקטנים הפחוסים שצמחו בקצות הגבעולים הארוכים, והתחלתי ללעוס אותם בעדינות, שמה לב לתחושות.
מחוספס קצת, טעם ירוק, ואז – כמה מפתיע! מתיקות מתפשטת בפה, ואיתה טעם לא מוגדר בדיוק – תפוזי-אניסי-מתקתק, נפלא, כמו טעם של משהו בטעם תפוז.

זמן לחפש מידע

אני, בהיותי מדענית וחוקרת, הלכתי לחפש מידע. פתחתי מגדיר צמחים, גיליתי את שמו העברי, דל-קרניים (שאדיה הכירה אותו רק בשמו הערבי – דריימה), והתחלתי לחפש במקורות נוספים מידע על האכילות והשימושים שלו…

ולא מצאתי כלום.
לא באינטרנט ולא בספרים.
גם לפי השם הלטיני, שיכול לתת לי מידע ממקומות אחרים בעולם, לא היה עליו כלום חוץ מההגדרה הבוטנית.

ואז הבנתי –
אין עליו מידע מקומי, כי הוא לא צמח חשוב במטבח המסורתי.
חוקרים ואתנו-בוטנאים שתיעדו את מסורות הליקוט בחברה הערבית והבדואית לא כתבו עליו כלום, כי זה לא צמח שהיו ממלאים בו סלים ומביאים הביתה, והוא לא צמח מרפא. הוא הממתקים שילדי הרועים היו מנשנשים בדרך הביתה עם העדר.

ואין עליו מידע ממקומות אחרים בעולם, כי הוא פשוט לא גדל שם.
דל-קרניים כרמלי הוא מין אנדמי, כלומר – גדל רק בחבל ארץ הזה. יש צמחים דומים באירופה או בצפון אמריקה, אבל הוא – שלנו בלבד.

וכך, בעוד אנחנו מכירים ומלקטים את העולש, החובזה, העכוב והשומר שיש להם מקום של כבוד במסורת המקומית, וגם למדנו ללקט כוכבית, חוטמיות וצמחים נוספים שבאירופה נחשבים כצמחי ליקוט מרכזיים – דל-קרניים כרמלי כמעט ונשכח.
עוד רגע אחד בזמן, והידע עליו היה הולך לאיבוד, יחד עם מסורות ומלאכות עתיקות אחרות, שאיש אינו עוסק בהן יותר.

ואיזה מזל ששאדיה חלמה עליו, ושהיא קראה לי, ושיכולנו לתעד ולכתוב עליו ולהתנסות בו, ולתת לו חיים חדשים.

רוצה לדעת עוד על מה שגדל עכשיו בטבע?

לעדכונים על תוכן חדש שעולה וגם על פעילויות שלנו, סדנאות וקורסים שנפתחים הצטרפו לקבוצת הווטסאפ השקטה.

אז תכירו – דל קרניים כרמלי!

שם קצת מצחיק, נכון?

הוא צמח ממשפחת הסוככיים ( כמו הגזר הקיפח), וקוראים לו דל קרניים כי קרנות הסוכך – ה"ענפים" הקטנים שמחברים את התפרחות לגבעול המרכזי – דלות אצלו.

יש לו מעט סוככונים, והם מפוזרים ומרוחקים זה מזה (ראו בתמונות). הסוככונים נמצאים גם במרחקים שונים מהמרכז, ומפוזרים בצורה א-סימטרית שייחודית לצמח זה.

הפרחים ארומטיים-עדינים, יפיפיים, ובסוף האביב, בסיום הפריחה, קרנות הסוכך מזדקפות ונצמדות זו לזו ובקצותיהן מבשילים הפירות הירוקים.

איזה טעם!?

קשה להגדיר את הטעם שלהם, הוא משתנה ומתחלף, ולכל אחד טועם קצת אחרת. משהו בין מנטה לאניס ל"משהו-בטעם-תפוז" מטריף!!

אז עשינו איתו כמה ניסויים בקורס הליקוט השנתי – ניסינו להכניס אותו לעוגות, להכין ממנו סירופ, ולפזר על סלט,
אבל ככל שטעמתי אותו יותר, היה ברור לי שצריך לשדך לו אלכוהול –

קוקטייל פרא!

מתכון לקוקטייל דל-קרניים פראי

נלקט חופן זרעי דל-קרניים ירוקים ונכתוש אותם יחד עם מעט סוכר.

הסוכר מרכך ומושך נוזלים מתוך הזרעים, משחרר את הטעמים וגם יוצר חיכוך שעוזר לכתישה.

אם נרצה להדגיש את הטעם האניסי, אפשר להוסיף לשלב זה מעט גבעולים צעירים של שומר פשוט, ולכתוש אותם יחד עם הזרעים.

את הזרעים הכתושים בסוכר נעביר לקערה ונוסיף רום לבן, עד כיסוי של הזרעים.
נשאיר בהשרייה בין חצי שעה לשעתיים, תלוי כמה סבלנות יש לכם.
לאחר ההשריה נעביר את התערובת לבד חיתול או למסננת, נסנן ונסחט את הזרעים. 

לרום המתובל נוסיף מיץ תפוזים סחוט וסודה ביחס של 1:1:1
נמזוג לכוסות עם קרח,
נקשט בעלי נענת נחלים,
נרים רגל על רגל,
ונגיד תודה,
על שהיינו בזמן הנכון ובמקום הנכון.

הצטרפו עכשיו לקורסי הליקוט שלנו

לזהות בעצמך את הצמחים שאפשר לאכול

עכשיו זו העונה המושלמת להצטרף לקורס ליקוט ולחגוג את השפע שהטבע מביא.

רוצה לדעת עוד על מה שגדל עכשיו בטבע?